“המנוולים שינו את הכללים”
“המנוולים שינו את הכללים” (Spiro Agnew)
תגובתו הידועה לשמצה של סגן נשיא ארה”ב שהודח מתפקידו בגין מעשי שחיתות, מזכירה לא אחת תגובות בהן אנחנו נתקלים. החוק למניעת הטרדה מינית אינו חוק “פופולארי”. יש כאלו הטוענים שלא כל התנהגות מינית נעשית בזדון וכי הכללים הנוקשים פוגעים בתקשורת בין אישית הנעשית בתום לב. מבקריו של החוק טוענים שהחקיקה כמו גם הפסיקה מתקדמת יתר על המידה ואינה מתאימה לשיח הציבורי הרווח בישראל. לטעמם של המבקרים, ה”מישפטיזציה” חודרת לתחומים לא לה, משרתת גישה פמיניסטית רדיקלית והופכת את כל הגברים לחשודים פוטנציאלים. מבקרי השיטה טוענים, במידה לא מבוטלת של צדק, שמערכות יחסים רבות התחילו במקום העבודה וחלקן אף בין ממונה לכפופה אליו למרות שבפרשנות עדכנית ניתן היה לראות במערכת היחסים ככזו שיש בה ניצול ברור של מרות. זאת ועוד, המבקרים טוענים שהרשויות מחמירות ונוטות להעמיד להעדיף את גרסת המוטרדת על אף שבמרבית המקרים קשה להוכיחה על פני גרסת החשודים. לטענתם, גם אם מסתבר שהתלונה מופרכת, המתלוננת לא תועמד לדין מהטעם שהמשטרה אינה רוצה להרתיע מתלונות פוטנציאליות. גם אם יש ממש בביקורת, היא אינה רלוונטית. הפסיקה בהחלט נוטה להעדיף אקלים שבו העובדת תחוש בטוחה על זה שבמסגרתו היא עלולה להיות מוטרדת.
במסגרת עבודתנו כחוקרים במשטרה, טענו החשודים לא אחת שהתנהגותם נעשתה בתום לב. לטענתם, יסוד התלונות היה בפרשנות שגויה של המתלוננת. החשודים טענו ש”הבנתי ממנה שהיא רוצה”, ש”כך כולם עושים”, שהתלונה “שקרית” ושבכלל – “כך עושים כולם”. בחלק מהסיטואציות הוכח אכן שיסוד ההטרדה לא היה בזדון דווקא אלא נבע מבורות, מפערי תרבות ומחוסר יכולת להסתגל למציאות המשתנה. טענתם זו לא התקבלה והפרקליטות המליצה על העמדתם לדין.
